ברלין קוראת

כל החברים ורוב המכרים שלי כבר יודעים – במאי אני טס לברלין. one way ticket. רילוקיישן. איך שלא תרצו לקרוא לזה. אבל מה מוביל אותי לזה בעצם? למה בן אדם מחליט פתאום (או לא פתאום) שהוא רוצה לעבור לעיר אחרת, למדינה אחרת, לתרבות אחרת וליבשת אחרת?

משבר רבע החיים

איך מחליטים מתי נגמרת תקופה אחת בהיסטוריה ומתי מתחילה חדשה? איך מחליטים מתי נגמרו ימי הביניים או מתי בהיסטוריה של המוזיקה נגמר הרנסאנס והתחיל הבארוק? להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מהו פשיזם? / ג'ורג' אורוול

מבין כל השאלות בנות זמננו שנותרות לא פתורות "מהו פשיזם?" היא ודאי החשובה שביניהן. אחד מהארגונים האמריקאים העורכים סקרים חברתיים שאל לאחרונה מאה אנשים שונים שאלה זאת וזכה לתשובות המתפרשות מ"דמוקרטיה טהורה" ועד "שטניות טהורה". אם מבקשים במדינה זו (בריטניה, א"א) מהאדם החושב הממוצע להגדיר את המושג פשיזם, הוא יענה בדרך כלל באמצעות ציון השלטונות הגרמני והאיטלקי. אך דבר זה אינו מניח את הדעת מכיוון שגם המדינות הפשיסטיות שונות זו מזו במבנה ובאידאולוגיה במידה רבה. אין זה קל לדוגמה להכניס את גרמניה ואת יפן לאותה מסגרת, וזה אף קשה יותר כשזה נוגע לחלק מהמדינות הקטנות המתוארות כפשיסטיות. ההשערה היא לרוב שפשיזם הוא באופן אינהרנטי לוחמני לדוגמה, שהוא פורח באווירה של היסטריית מלחמה ויכול לפתור את הבעיות הכלכליות רק באמצעות הכנה למלחמה או כיבוש של מחוזות זרים. אולם זה כמובן לא נכון לגבי פורטוגל למשל, או לגבי הדיקטטורות הדרום אמריקאיות. ואנטישמיות למשל אמורה גם להיות חלק מסימני ההיכר הבולטים של הפשיזם; אבל ישנן תנועות פשיסטיות שאינן אנטישמיות. מחלוקות מלומדות המהדהדות משך שנים בירחונים אמריקאיים עדיין לא הצליחו לקבוע האם פשיזם הוא סוג של קפיטליזם או לא. ובכל זאת כשאנחנו מצמידים את המונח פשיזם לגרמניה או ליפן או לאיטליה של מוסוליני, אנחנו יודעים בגדול למה אנחנו מתכוונים. מדובר בתחום הפוליטיקה הפנימית שבו המילה איבדה זכר למשמעות. שכן אם בוחנים את העיתונות מוצאים שאין כמעט אוסף של אנשים — בוודאי לא מפלגה או גוף מאורגן מכל סוג שהוא — שלא גונה כפשיסטי בעשר השנים האחרונות. איני מדבר כאן על השימוש המילולי במילה פשיסטי. אני מדבר על מה שראיתי בדפוס. ראיתי את המילים "פשיסטי בדעותיו" או "בעל נטייה פשיסטית" או פשוט "פשיסטי" מוצמד בשיא הרצינות לגופים הבאים: להמשיך לקרוא

האפליה אינה רק בנתב"ג

אירחתי בשלושת הלילות האחרונים קאוצ'סרפר מגרמניה, בחור בן 20 בשם נאסים, בן לאבא פלסטיני ולאמא גרמניה. אביו נולד בכפר טובאס שבגדה המערבית, עבר בשנות ה-20 לחייו למוסקבה לצורך לימודים, ושם הכיר את אמו של נאסים, קרסטין. השניים עברו ביחד לגרמניה והתחתנו שם. נאסים נולד בשנת 1992 במייסן שבסקסוניה, אביו כלל לא דיבר איתו ערבית אלא גרמנית, משום שכבר לא ידע את השפה טוב כל כך כשנאסים נולד. נאסים גדל עם חינוך אירופאי-מערבי-חילוני ורואה את עצמו בתור אתאיסט. אחרי שסיים את בחינות הבגרות הוא נסע לירדן כדי לגור אצל קרובי משפחה בעיר אירביד וללמוד שם ערבית בבית ספר לשפות. אחרי 7 חודשים באירביד, נאסים החליט לנצל את הקירבה לישראל ולטייל בה.

במעבר הגבול בין ירדן לישראל נשאל נאסים במשך זמן רב שאלות על אודות משפחתו, אביו, מעשיו בירדן ומעשיו בישראל. הבודקים ביררו כמה כסף יש איתו ובדקו את חפציו, שאלו כמה זמן הוא מתכנן להישאר בישראל, וכשענה שהוא רוצה לטייל בישראל במשך חודש אמרו לו שהכסף (750 יורו) והציוד שהביא איתו מספיקים רק לשבועיים. בחותמת הרגילה המקנה ויזת תייר ל-3 חודשים נמחקו המילים "3 חודשים" ומעליהן נכתבו התאריכים המדוייקים שבהם הותר לו לשהות בישראל. אף על פי שנאסים הוא אזרח גרמני שנולד על אדמת גרמניה ומטייל עם דרכון של האיחוד האירופי, שמקנה באופן אוטומטי לכל מי שנושא אותו ויזת תייר ל-3 חודשים, את הביקור של נאסים הגבילה מדינת ישראל לשבועיים, רק משום שהוא שחום, ומשום שיש לו שם ערבי ומשום שיש לו אבא פלסטיני. כי בשבועיים הוא כנראה לא יספיק להקים כאן תא טרור.

איך המכוניות הרסו את תל אביב

פעם, כשתל אביב הייתה קטנה וצעירה, והיו לא יותר מ-100,000 תושבים, ומכוניות פרטיות היו רק מותרות, חגו להם בניחותא האוטובוסים של קו 5 סביב כיכר צינה דיזנגוף ופנו אל תוך רחוב זמנהוף. באותה תקופה גם לא הייתה בעיה למצוא מקום חניה, והמדרכות היו רחבות ואיפשרו להולכי הרגל לטייל ולהתנייד בעיר בלי בעיה.

ואז הגיעו שנות ה-60, מספר התושבים בעיר הגיע לשיא של 394,000 איש, אף אחד לא השקיע באמת בפיתוח התחבורה הציבורית בעיר, התחנה הראשונה והיחידה של הרכבת התחתית העתידית של תל אביב שנמצאת במרתפי מגדל שלום נשארה סגורה ונטושה, וקווי האוטובוס התארכו והתפתלו כדי לחבר את קצוות העיר המתרחבת. במקביל גדל מספר המכוניות הפרטיות והכבישים כבר לא עמדו בעומס.  שני הנתיבים שסבבו סביב כיכר צינה לא הכילו את כל התנועה הסואנת שהתנקזה אל מרכז העיר והפתרון מצד מתכנני העיר היה הפרדה מפלסית – הריסת הכיכר ובנייתה מחדש כך שהתנועה תוכל לזרום באין מפריע מתחת לרגליהם של הולכי הרגל, שכדי לטייל לאורכו של רחוב דיזנגוף נאלצו כעת לטפס מעלה ושוב מטה. הכיכר שבה נשתלו עצים, מדשאות וערוגות פרחים והייתה ממרכזיה השוקקים של העיר, עם שני בתי קולנוע זה מול זה, הפכה בתוך 10 שנים לאיזור שמגשר בין שני חלקיו של הרחוב, שבו אף אחד לא מתעכב, היא הפכה נחלתם של פאנקיסטים והומלסים, והעצים שסביבה גדלו פרא כדי להסתיר את הבושה שבבנייני הבאוהאוס הנטושים והמוזנחים שמקיפים אותה.  להמשיך לקרוא

אורבקס באסותא הישן

תמיד כשאני עובר ברחוב יהושע בן נון ורואה את מבני הבאוהאוס המוזנחים וחסרי-החלונות של מה שהיה פעם בית החולים אסותא עולה בי החשק לקפוץ פנימה מעל הגדר ולראות מה נשאר שם. וכך הצטיידתי במצלמה ובלוויית צ'וקה כדי לעשות קצת אורבקס (urbex, urban exploration) ולגלות מה טומנים בחובם אותם מבנים נטושים מלאים בקארמה שלילית של בית חולים, בתקווה שלא להעיר הומלסים או להכעיס סקוואטרים. בניגוד למה שציפיתי, כמעט ואין שם סטריט ארט (הדולפינריום, מבנה נטוש אחר, מלא בסטריט ארט), אלא רק מסדרונות ארוכים ואפלים מלאים אשפה ושברי זכוכית. להמשיך לקרוא

שלדים בארון || "הדירה": סרטו של ארנון גולדפינגר

הסרט "הדירה" מספר את סיפור חשיפת עברה של סבתו של ארנון גולדפינגר, יוצר הסרט, לאחר שזו נפטרה. בסרט רואים כיצד מתגלה מתוך המסמכים שנמצאו בדירה של סבתו העבר של סבו וסבתו שהיגרו לישראל מגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה.

השתיקה הזאת, העבר הלא-מסופר מתקופת המלחמה, הוא לא משהו שאינו מוכר לי. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בן 12. ידעתי שהיא ניצולת שואה, אבל ספק אם הצלחתי עד גיל 12 להבין באמת מה זה אומר, ואף פעם לא העזתי לשאול אותה על זה. אני כן יודע מאמא שלי שהיא התחבאה בדירה אצל איזו משפחה באמסטרדם, במעין מרתף כזה שבו הייתה צריכה לרכון על הברכיים כל הזמן, וקילפה תפוחי אדמה במשך שעות. יותר מזה אני לא יודע. להמשיך לקרוא

להיסחף אל חופי התת-מודע || אינספשן וסוריאליזם

שימו לב: הפוסט עוסק בסרט "התחלה" ומטבעו מלא ב"ספוילרים". אם לא ראיתם את הסרט, תראו אותו כבר.

אינספשן (אני לא מת על השם "התחלה"), הוא אחד מתוך כמה סרטים שיצאו ב-10 פלוס שנים האחרונות שעוסקים בשאלה של מציאות אל מול סימולציה, ושבמרכזם עומד אבדן היכולת להבחין בין מציאות לבין לא-מציאות (ע"ע מטריקס, אקזיסטנז). אבל בעוד שבמטריקס ובאקזיסטנז מדובר על מציאות מדומה שנחווית בצורה משותפת, באינספשן מדובר בחלומות שנחווים בצורה משותפת על ידי כל החולמים (שאכן מתפקדים לצורך העניין כסוג של מציאות מדומה).

הרעיון של לצלם חלום הוא לא חדש. בהרבה סרטים יש סיקוונסים של חלום, מ"וורטיגו" ו"בכבלי השכחה" של היצ'קוק, ועד דברים קצת פחות ראויים לציון כמו סיוט ברחוב אלם. אבל מה בעצם מאפיין חלום? מה רומז לנו שמה שאנחנו רואים זה חלום? להמשיך לקרוא